שלום רב, יוני 2016
ברצוני לספר על חוויית האשפוז האחרון שלי ומה שקדם לו.
איך הכול התחיל? במאי ושחקן בסרט…
הכל התחיל מתרחיש חפץ חשוד שעשיתי בבוקר יום העבודה שלי כסדרן במשכן לאומניות הבמה ב"ש ביום שלישי ה22.3.16. הגעתי לעבודה והיינו צריכים להיות מאורגנים ומסודרים כי היה אירוע של משטרת מרחב אילת. התחלתי את עבודתי וככל שעבר הזמן הרגשתי שבוחנים את התפקוד שלי בכל מיני מצבים. נזהרתי מפניהם עד שהבינו שיש להם עסק עם מישהו שיודע מה הוא עושה.
מאותו רגע עשיתי סרט בראשי שכתבתי וביימתי אותו, הפקתי וגם שיחקתי בו. התסריט היה שמביאים את משפחתי מחו"ל לארץ. מכאן התגלגל המצב והחמיר מרגע לרגע.
עוקבים אחרי
חשבתי שעוקבים אחרי, אומרים לי לאן ללכת עד שהגעתי למסעדה שאני חשבתי לתומי שהוריי שילמו מראש את מה שאזמין, מה שהיה בפועל דמיון שלי.
כשלא רציתי לשלם הזמינו משטרה שרצתה לקחת אותי לבית הוריי בלהבים אבל אמרתי לשוטרים שאני גר בשכונה ט'. השוטרים לא ידעו שזהו מקום מגוריי אך הביאו אותי לשם בכל זאת בהתאם לבקשתי. אני מעריך שהצוות שנכח במקום אמרו להם מה מצבי ועם מה אני מתמודד.
זמן קצר לאחר מכן קבלתי כדור וליום להרגעה אשר עזר לכמה שעות. עדיין אני הייתי בתסריט שלי שמבזבזים זמן עד שתגיע משפחתי מחו"ל.
המצב מחמיר, אני נאלץ להתאשפז
באותו יום הייתה מסיבת פורים בגראנד קניון של הקהילה בה אני גר. במהלך המסיבה, התנהגתי על הפנים, הייתי חיוור, ללא תאבון כי חשבתי שהארוחה האמיתית תהיה במשכן עם משפחתי. במקביל,לפי דרישתי, הוריי הוקפצו להיות איתי. לאחר זמן שלא יכולתי יותר להיות באירוע, יצאתי החוצה לשאוף אוויר ולנסות להירגע. האחראית על התחום הרפואי בקהילה ואימי יצאו ואמרו לי שאם ארגיש עדיין לא טוב בסוף הערב נלך לבית חולים לבריאות נפש באר שבע. ואכן כך קרה. הסכמתי ללכת כי התחלתי לעכל שמשהו לא בסדר איתי. הלכתי יחד עם האחראית על התחום הרפואי לרופא תורן ולאחר שהסברתי לרופא את כל שעבר עליי הוחלט לאשפז אותי במחלקת מיון והשהייה.
החוויה במחלקה סגורה
אינני זוכר את הלילה במחלקת מיון והשהייה אך זוכר את המעבר שלי בכפייה למחלקה הסגורה. לקראת סוף האשפוז, כאשר חזרתי למחלקת מיון והשהייה, נאמר לי מה עשיתי אז שהוביל לכך שעברתי למחלקה הסגורה. בתחילת האשפוז, דיברתי עם האחים ואחיות בתנועות ידיים וללא מילים כי חשבתי שזוהי הדרך לקבל את האמון שלהם בי. בפגישה הראשונה עם הוריי נאמר לי ע"י האח הראשי שזה בסדר ואני יכול לדבר איתם רגיל ולא באמצעות תנועות הידיים.
מאותו רגע, חיי נעשו קלים יותר, הצוות היה קשוב יותר לבקשותיי, לדוגמא ביקשתי להתקלח לבד ולא עם כל המאושפזים, ונענו לבקשתי. לאחר מספר ימים הייתה לי ועדה שבה ניסו לראות מה מצבי הנפשי, שאלו אותי שאלות אשר נוגעות לדברים אותם עשיתי בתקופה אשר קדמה לאשפוז.
נקודת מפנה
על כולם השבתי נכונה על פי הניירת אשר הייתה ברשותם, עד שלבסוף הגענו ליו"ר הועדה ששאל אותי האם אני יודע עם איזו מחלה אני מתמודד. כמובן שאמרתי לו שאני יודע ושאלתי אותו אם זה לא כתוב לו בתיק. הפסיכיאטר השיב כי מעוניין לשמוע זאת מפי. מכאן למעשה חלה נקודת המפנה, כאשר נשארתי עוד כשבוע במחלקה הסגורה ומשם עברתי למחלקת מיון והשהייה. כאשר הגעתי, סיפרו לי חבריי מהמחלקה מה עשיתי באותו לילה אשר הגעתי לאשפוז. מכאן חל שיפור מיום ליום במצבי, לקחתי את התרופות אשר ניתנו לו בהמלצות הרופאים, תחילה היו לי קשיים בשינה, אולם חל שיפור גם בנושא זה.
לאחר 3 שבועות השתחררתי וחזרתי לקהילה בה אני מתגורר.