התמודדות עם מחלת נפש במשפחה
כל מחלה, כאב גרון, שפעת, חום גבוהה או אפילו סכרת או שבר ברגל מכניסה את בני הבית והמשפחה הקרובה לכוננות. בין אם היא נמשכת זמן ארוך, ובין אם עוברת בחלוף היום. תרופות "סבתא" מחליפות מתכונים, ולכל אחד מהמכרים, השכנים או הדודים יש את תרופת הפלא שתביא את הישועה.
אלה כמובן אירועים חוזרים ונשנים בשגרת חיינו. אנחנו מוכנים להתמודדות עימם ממש כאילו נולדנו עם התשובות לשאלות.
אך מה קורה כשאנחנו פוגשים במחלות שאנחנו לא מוכנים אליהן? סרטן, אלצהיימר, אוטיזם , הפרעות אישיות שונות? ועוד?
איך מתמודדים מול הלא שגרתי המאיים והסטיגמטי?
בכתבה הזו אנסה להתמקד בהבנת הצורך בתמיכה משפחתית בבן משפחה הנפגע פגיעה נפשית. אנשים שחלקם נולדו עם הסימפטומים אך לא קיבלו טיפול נכון, או שמחלתם תורשתית והתפרצה בגיל מאוחר יותר, חלקם חלו בעקבות אירועי חיים טראומתיים, חלקם כרעו תחת נטל החיים, נשים שמגדלות ברחמן את הפלא הגדול ביותר ונכנסות לדיכאון כשהוא בא לעולם…
מחלת נפש הפוגעת באחד מבני המשפחה גוררת משבר מטלטל הסוחף עמו את כל בני הבית. כל סדר היום והשגרה כפי שהיא מוכרת, משתנה ללא הכר.
(בני) משפחה לא בוחרים
בני המשפחה נאלצים להתמודד במסגרת הביתית מול שינוי מהותי בהתנהגותו של בן משפחתם החולה. לעתים בחוסר אונים מול התופעות המלוות אותו, ללא כלים לעזור. מבלי לשכוח לציין את העמידה מול הלחצים החברתיים, ההסברים, ההבנה שהחולה לא יכול לעמוד במטלות שהתחייב להן, לתפקד במסגרת תחום עיסוקו. המשפחה "נקרעת" מבפנים, כל אחד מבני המשפחה מתמודד עם הדברים אחרת. בהתאם לגילו, ליכולותיו וחוסנו האישי.
למשפחה קשה להבין ולהתמודד מול המורכבות הנדרשת לטיפול, כך שלעתים אין אפילו את ההכרה כי היא עצמה צריכה עזרה על מנת להתגבר על המשבר או לפחות לקבל כלים להתמודדות נכונה יותר. כיום ישנם טיפולים קבוצתיים להורים ובני משפחה וכדאי ואפילו רצוי לא לנסות להתמודד לבד. להבין שיש אחרים שעוברים תהליכים דומים ולשאת ביחד בנטל.
חולה במשפחה צריך לקבל אהבה ללא גבולות ואת ההבנה שהמקום בבית הוא מקום בטוח ומכיל. ולכן מומלץ לפנות בהקדם לעזרה, יעוץ וטיפול מקצועי, אישי, ולטיפול משולב ומערכתי של החולה ומשפחתו.
עשרת הדיברות להתמודדות המשפחתית
- יש להתייעץ עם הרופא, לשאול שאלות וללמוד ככל הניתן על ההתנהגות או התסמינים המדאיגים. אם הילד לומד בבית הספר, יש לשאול את המורה אודות שינויים מדאיגים בהתנהגותו, ולחלוק את הממצאים עם הרופא. יש לזכור כי כל ילד הוא שונה, וכל קבוצת תסמינים מובילה לאבחנה שונה.
- על המטפל להחליט מה רמת התמיכה והטיפול אותם הוא מסוגל לספק. יש להסביר זאת לבן המשפחה החולה, כמו גם לרופא הפסיכיאטר המטפל. התנהגות זו תבטיח כי סוג התמיכה אותה לא יכול בן המשפחה לספק, יינתן באופן אחר. יש גם לדון באפשרויות הטיפול המקצועיות העתידיות, על מנת להבטיח המשכיות טיפול יעיל.
- חשוב מאוד לשמור על לכידות המשפחה והתמודדות משותפת. התמיכה המשפחתית והידיעה כי בביתו מקבלים אותו כמו שהוא – ואהבה אינה תלויה בדבר, מסייעת לתחושת הביטחון של המתמודד עם המחלה.
- האחים, ההורים והסביבה התומכת יכולים לתת עזרה מהותית בתחילת הדרך ובמהלך התוכנית השיקומית על ידי עידוד ושיח כנה גם על רגשותיהם החיוביים או השליליים בנושא. השיח והשיתוף עצמו מסייע לבני הבית להתמודד בעצמם ולהחליט בשיתוף על המשך הדרך לסיוע למתמודד בתוך המשפחה.
- לרוב החולה סובל מחוסר מוטיבציה להשתלבות בפעילות משפחתית, חברתית, או סביבתית. מטרת המשפחה כתומכת הינה להתגבר על כך ככל הניתן ולעודד אותו להיות מעורב בפעילויות שונות.
- על כל בני המשפחה לתת כתף ולעזור בהקניית הרגלים קבועים. כמו השתתפות במסגרות שיקומיות, פיתוח תחביבים, השתתפות בביצוע, ווידוא ביצוע.
- במידה ונתקלים בקשיים בהתוויית דרך שיקומית בתוך המשפחה, יש לתת משימות קטנות ולבטא חיזוקים על כל פעולה חיובית שנעשית על ידי החולה.
- במצב כזה, מומלץ לאפשר לחולה להיות שותף להחלטות הנוגעות אליו. השיטה הנכונה היא לתת לו לבחור מתוך מס אפשרויות, ולעמוד על כך למרות שלעיתים הוא עלול לפתח מנגנוני הגנה המובילים לקושי בסיסי בקבלת החלטות
- על המשפחה כיחידה תומכת אחת יש להימנע מלקחת אחריות מוחלטת על המחלה והדאגה לרווחת החולה. חשובה ההבנה כי עשית פעולות בסיסיות (כמו תזכורות חוזרות ונישנות על נטילת תרופות), לא מיטיבה עם החולה אל מונעת ממנו להביו כי הדרך להחלמה טמונה בעיקר בשיתוף הפעולה מצדו.
- יחד עם כל האמור לעיל על בני המשפחה והסביבה התומכת להפנות את תשומת ליבם למחויבות לתהליך יש ביד עם החולה, לדרוש ולעיתים לא לוותר. אך, יש להיזהר מלתת לחולה את התחושה כי התסמינים שהוא מעלה אינם מבטאים מחלה אמתית, מה שיכול להביא לרגרסיה מבחינה טיפולית ויכול להחזיר את מצבו לנקודת ההתחלה.
