לב לנפש
חני סגל, מדריכת שיקום ב"לב לנפש" , בחרה השבוע לשתף את קהל הקוראים בסיפורה של מרים (שם בדוי), דיירת בדיור מוגן של "לב לנפש", מתמודדת עם סכיזופרניה מזה שלוש שנים:
"במסגרת עבודתי כמדריכת שיקום ב"לב לנפש", הכרתי את מרים, אישה מדהימה שסובלת מאחת ממחלות הנפש המוכרות והפחות סימפטיות, סכיזופרניה.
למי שלא יודע, סכיזופרניה היא מחלת נפש שבאה לידי ביטוי בחוויות עוצמתיות המשתלטות על האדם. רוב חולי הסכיזופרניה מדווחים שהם שומעים קולות מבחוץ או רואים מראות שאף אדם פרט להם לא רואה או שומע.
כבת סמינר טובה ואיכותית התחנכה מרים בבית יעקב, סיימה את הלימודים ותוך זמן קצר באה בברית הנישואין. בשנים הראשונות לנישואיה למד בעלה של מרים בכולל, והיא מצאה משרת מזכירות בבית הספר ליד ביתה. חייהם של שני בני הזוג התנהלו בנעימים עד שבשלב מסוים, חיי הנישואין עלו על שרטון והליך הגירושין היה בלתי נמנע.
מרים בכתה והתפרקה. המשבר היה כואב…
יום אחד, תוך כדי ריצה בחופזה לעבודתה החלה מרים לשמוע קולות. מבוהלת למדי הגיעה למשרד ומחתה את הזיעה ממצחה. מרים התעלמה מן התחושות המוזרות, אולם בימים הבאים היא החלה לדמיין שעוקבים אחריה ורוצים לפגוע בה. מרים שבה לביתה, ובהתרגשות יתרה סיפרה לחברתה על ההתרחשויות האחרונות.
קשה היה למרים להדחיק ולשכוח את התחושות הקשות. הנפש שלה צעקה לעזרה, וכמעט אף אחד לא הבין לליבה.
לאחר מספר שיחות, שכנעה אותה חברתה לגשת למרפאת בריאות הנפש בקופת החולים שלה על מנת לבדוק את התחושות המעיקות. בהמשך הופנתה מרים למיון הפסיכיאטרי.
בשלב זה התחיל תהליך ארוך ומעיק של אבחון ושיקום- מרים המשיכה לשמוע ולראות דברים שלא קיימים, ולנהל במוחה שיחות רבות. היא ידעה שלא יהיה מנוס מאשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי והמחשבות הקשות הביאו להתפרצויות נוספות. האשפוז אכן היה בלתי נמנע, ומרים חוותה שנה מתישה של החלמה ושיקום, שכללה קבלת תרופות במינון נמוך ופגישות קבוצתיות עם מטפלים. בתום שנה זו הופנתה מרים ל"לב לנפש", שם נפגשנו לראשונה.
מהיכרותי הממושכת עם מרים ומשיחות הנפש שערכנו יחד, הבחנתי שאחד הצעדים הקשים ביותר עבור אדם שאובחן כנפגע נפש הוא להודות במחלה שלו.
גם מרים נאלצה להתמודד עם כל הדעות הקדומות על מחלת הסכיזופרניה מהסביבה, ועם מבטים חודרים שהשפילו אותה עד עפר. בשינוי ביחסה של מרים אל מחלתה, הבחנתי לאחר הכניסה לדירת המגורים עם ארבע שותפותיה. סוף כל סוף היא לא היתה נבוכה מהאשפוזים שעברה. לא היה לה ממי להתבייש, שכן שותפותיה עברו התמודדות דומה. סוף כל סוף לא היתה היחידה שצמודה לכדורים ולטיפול תרופתי אינטנסיבי- בדירה בה התגוררה, כולן טופלו בתרופות באורח קבע.
הייתי גאה בה כל כך כשהיא חזרה לעבודתה, הייתי גאה עוד יותר כשבחנה הצעות שידוך במטרה לשקם את חייה, והייתי מאושרת עד מעל לראש כשראיתי שהצליחה להקים בית נאמן, ולהשתלב מחדש בעבודה ראויה לשמה.
את השיר הבא כתבתי למרים, ולחברות אמיצות נוספות בלב לנפש, שנלחמות כל רגע להחזיר את הברק לעיניים:
לחברותי גיבורות הנפש-
שאצלן- 'אני לא מרגישה טוב'
זו הנפש שצועקת לעזרה,
שאצלן- 'הייתי באשפוז'
זו בעצם מחלקה פתוחה או סגורה,
שאצלן- הטיפול התרופתי
הוא ממש לא אקמול או תוסף תזונתי.
לכן, שמיטיבות לצעוד,
וממשיכות לתפקד בלי לרעוד או למעוד,
ומכל ניסיון מנסות לצמוח וללמוד.
לכן, רציתי להצדיע,
ולמסור לכן את אות הנצחון, את הגביע!
במהלך עבודתי אני עומדת נפעמת מהתמודדות האמיצה
מנתינת מקום לקושי ולמצוקה המלחיצה,
מהיכולת להיעזר בשירותי סל השיקום
והמצוקה הקיימת להתרומם ולקום.
"לב לנפש"– עם כל הלב לקול הנפש
