| שלו שיקום וטיפול
רופאי המשפחה, עורו! / מתוך הספר "חלומות של תקווה"
סיפורה של עפרה עורר בנו שאלות קשות. כיצד יתכן שבמשך עשר שנים תמימות הלכה עפרה לנוירולוג בגלל רעד בידיים, והוא כלל לא העלה על דעתו לשאול על מצבה הנפשי? מה הסיבה האפשרית לכך – חוסר ידע?, רשלנות?, או אולי "סתם" אטימות? הרי הקשר בין הגוף והנפש ידוע ואין בו חידוש, אז כיצד קורה שממוחה רפואי אינו מעלה על דעתו שבעיותיה של עפרה נבעו ממצבה הנפשי הקשה?
שאלות אלה על הקשר בין הרפואה הקונבנציונלית לעולם הבריאות הנפש הציקו לנו לא אחת כשהקשבנו לסיפוריהם של מתמודדים. כדי להבהיר את העניין, פנינו לפסיכיאטר הבכיר שעמו התייעצנו לאורך כתיבת הספר.
שאלנו: האם רופאי המשפחה מודעים מספיק לקשר בין סימפטומים פיזיים אצל מטופליהם למצבם הנפשי? ואם כן, האם הם מפנים אותם לפסיכיאטר?
"המודעות של רופאי המשפחה נמוכה יחסית", השיב הפסיכיאטר, "לפעמים קשה לרופא קופת חולים לאבחן את הבעיה, משום שהביטוי של ההפרעה הנפשית אצל המטופל אינו הביטוי הקלאסי הרגיל. למשל דיכאון אצל בני נוער מתבטא לעתים בהתנהגות אנטי סוציאלית מרדנית"
"בדרך כלל עובר זמן רב מפרוץ המחלה הנפשית עד הפגישה עם הפסיכיאטר. הסיבות לכך הן חוסר אבחון, חוסר זמינות של הרופאים הפסיכיאטרים (יחסית לרופאי משפחה), וסיבה לא פחות משמעותית – חששותיהם של החולה ומשפחות מפני סטיגמה. אפילו המיקום הפיזי של מרפאות פסיכיאטריות בקופות החולים ובבתי החולים – תמיד בחוץ, תמיד במקום מרוחק – מחזקות את הסטיגמה שקיימת לגבי מחלות נפש. אילו היו מרפאותיהם של רופא המשפחה ושל הרופא הפסיכיאטרי ממוקמות זו לצד זו, היו שניהם מתייעצים זה עם זה, מחכימים זה את זה. הקרבה הפיזית של המרפאות הייתה גם מרופפת את הפחד מהלא ידוע והופכת את המרפאה הפסיכיאטרית לסתם מרפאה נוספת, בדומה ל א.א.ג. למשל, לתועלת המתרפאים.
"הרוב המוחלט של אנשים שעברו ניסיון אובדני שידרו קודם לכן סימני אזהרה לסביבה, אך לא זכו לתשומת לב. הבעיה היא שאנשים רבים שנזקקים לעזרה אינם מגיעים בזמן לגורם המטפל, כי גם כאשר הם מנסים לדבר על מה שמציק להם הם לא מוצאים אוזן קשבת. אנשים נרתעים מהסובלים מבעיות נפשיות. זה מאיים עליהם: אולי גם להם זה עלול לקרות.
"אפילו הרופאים חשים מאוימים. רופאי המשפחה לא יודעים להתמודד עם מטופלים שסובלים מדיכאון או ממחשבות אובדניות. לכן הם שולחים אותם מהר, בלי שיקול דעת רציני, לאשפוז כפוי. הם שמים עליהם תווית של "אובדני", ובלבד שייפטרו מהם."
דברים קשים משמיע הפסיכיאטר באוזנינו, ועם זאת, המסר שלנו מעודד, סנונית ראשונה שמבשרת אביב: לאחרונה קיבלו רופאי המשפחה רשות לטפל בתרופות נוגדות דיכאון, וכך הם מקצרים את זמן ההמתנה לפסיכיאטר. "זה טוב" הוא אומר. "ככל שהטיפול מתחיל מוקדם יותר, כך ההשלכות, קצרות הטווח וארוכות הטווח (למשל, הנזק למוח), קטנות יותר.
ויש עוד סיבה לשמחה: במחקר קטן שערכנו, נודע לנו שהרפורמה בשרותי בריאות הנפש כוללת שינוי מבורך: מרפאות הרופאים הפסיכיאטרים ימוקמו בתוך מרפאות קופות החולים.
על הספר
—
שלוש נשים, רעיה שלו, ממייסדי חברת שלו, הסופרת יהודית רותם ובתה העיתונאית נורית רוט, יצאו למסע משותף, פוקח לב ועיניים שמטרתו למוסס את הסטגמה החברתית ואת הדעות הקדומות הקשורות לעולם של המתמודדים עם מחלות הנפש. הן ביקרו בהוסטלים, בקהילות תומכות ובדירות מוגנות, הקשיבו לסיפוריהם המרגשים ושוברי הלב של המתמודדים, הזדהו איתם ומצאו בהם חלקים מעצמן.
ספר זה מיועד לא רק למתמודדים, לבני משפחותיהם, ולמטפלים בתחום רפואת הנפש, אלא לכל מי שלבו פתוח להכירות עמוקה יותר עם נפש האדם ועם הספקטרום הרחב של התמודדויות האנושיות.
התמודדות עם פוסט טראומה / מתוך הספר "מקום של תקווה"
החברה מעודדת את החיילים החוזרים ממלחמות ואת נפגעי החרדות לסוגיהם, לעבור לסדר היום. "המשיכו הלאה," היא אומרת להם בדרכים שונות ורבות. יש בכך פיתוי אדיר. מי אינו רוצה להיות כמו כולם. לשכוח את העבר ולהתמקד בהווה ובעתיד?
לכאורה, נדמה שהדחקת הטראומה משרתת היטב את בעל הטראומה ואת סביבתו הקרובה, אך מחקרים הוכיחו שאלה שהחניקו את הטראומה שחוו, שילמו על כך מחיר נפשי כבד. "כל המודחק חזקה עליו שיצוץ מחדש בלבוש אחר," אומרת הפסיכולוגיה.
הטיפול המקובל בפוסט-טראומה הוא כביכול "הפוך על הפוך" – השבת המטופל לרגעי הטראומה, כדי שיתמודד איתם מחדש, אבל הפעם בליווי איד מקצוע תומך ומכיל.
הגישה הזו מעוררת בנו, חסרות ההשכלה הפסיכיאטרית, שאלות רבות: מדוע ואיך דווקא ה"חיטוט" בפצע אמור לרפא אותו? האם לא הגיוני יותר לרצות להשאיר את הטראומה הרחק מאחור ולהמשיך הלאה? ומן הצד השני, מה הן ההשלכות של הניסיון לברוח ולהדחיק את הזיכרונות הכואבים? איזה מחיר נפשי גובה ההדחקה מהאדם הפגוע?
ג'סיקה סטרן, חוקרת התופעה, "בוגרת" טראומת אונס בעצמה, אמרה בראיון "הכחשת השפעתה של הטראומה מהווה פיתוי שאין לעמוד בפניו עבור הפצועים בנפשם, ויכולה לפגוע ביכולתם לאהוב…ברגע שחייו של אדם נמצאים תחת איום, ההפרדה בין רגש לשכל עשויה להיות הכרחית כדי להמשיך בחיים. אבל ההפרדה הזאת עלולה להפוך להרגל, וכאשר כך קורה, אנחנו חיים רק למחצה."
מדוע מי שמדחיק טראומה קשה מאבד את יכולתו לאהוב וחי רק למחצה? הדחקת הפצע דורשת כוחות נפש גדולים על מנת לכבוש את רגשות הפחד, החרדה, האימה, חוסר הביטחון, האשמה ועוד, ובדרך נמעכים, נכבשים, רגשות חיוניים אחרים – הרוך, ההזדהות, האמפתיה והאהבה.
בישראל רווית המלחמות והפיגועים נזרקות לאוויר ללא הרף שאלות הקשורות בהלם קרב ובטראומות מלחמתיות ובטיפול בהם. מחקרים רבים מנסים לספק מענה על חלק מהשאלות.
בסיום הפגישה אנחנו מסכמות לפנות שוב לפסיכיאטר המלווה אותנו ולבקש ממנו לענות על השאלות שהתעוררות בנו.
"מעניין לציין, שדווקא בישראל, שכיחותה של הפוסט-טראומה נמוכה יחסית לארצות אחרות. אחת ההשערות היא שהחשיפה המתמדת למצבי דחק מהווה גורם חיסון. מכל מקום," מסביר לנו הפסיכיאטר, "עובדה היא שישראלים רבים חוו מצבי טראומה כמו מלחמה, ורק חלק זעום מהם מפתח הפרעה פוסט-טראומטית.
גם בקרב אנשים שפיתחו את ההפרעה, רבים מגיבים טוב לטיפול. אך ישנם כאלה שהתופעה השפיעה על חייהם ועל חיי משפחתם באופן קשה ביותר ולאורך זמן."
על הספר
—
שלוש נשים, רעיה שלו, ממייסדי חברת שלו, הסופרת יהודית רותם ובתה העיתונאית נורית רוט, יצאו למסע משותף, פוקח לב ועיניים שמטרתו למוסס את הסטגמה החברתית ואת הדעות הקדומות הקשורות לעולם של המתמודדים עם מחלות הנפש. הן ביקרו בהוסטלים, בקהילות תומכות ובדירות מוגנות, הקשיבו לסיפוריהם המרגשים ושוברי הלב של המתמודדים, הזדהו איתם ומצאו בהם חלקים מעצמן.
ספר זה מיועד לא רק למתמודדים, לבני משפחותיהם, ולמטפלים בתחום רפואת הנפש, אלא לכל מי שלבו פתוח להכירות עמוקה יותר עם נפש האדם ועם הספקטרום הרחב של התמודדויות האנושיות.
"מורה הנבוכים של התהליך השיקומי" – מידע מותאם ודרכי התקשרות
נותני שירות מספקים פעמים רבות מידע בעל פה או בכתב. אם מתעורר קושי לשמוע, לראות או להבין את המידע, על נותן השירות לספק התאמה. לדוג' אם קשה להבין או לזכור מידע שנמסר בעל פה, ניתן לקבל את המידע בכתב. אם יש קושי לקרא את המידע הכתוב ניתן לקבל את המידע מוקלט.
חשוב לדעת: קיימות חלופות שונות שנותן השירות יכול לספק. ייתכן כי אדם יבקש התאמה מסוימת אך נותן השירות יכול לספק התאמה אחרת וזאת בתנאי שההתאמה הולמת את צרכיו של מקבל השירות ושומרת על שוויון.
שימו לב! מדובר בשירותים אותם יש לבקש!!! מנותן השירות.
כתיבה או הקלטה של מידע שניתן פעל פה
נותן השירות מספק פעמים רבות מידע בעל פה. אם מתעורר קושי לשמוע, להבין או לזכור את המידע או לעקוב אחריו, ניתן לבקש מנותן השירות לכתוב את הדברים על דך או במחשב. ניתן גם לקבל את המידע כשהוא מוקלט. אם מתעורר קושי להבין את המידע ניתן לקבל אותו בפישוט לשוני.
נותן השירות אינו חייב לספק בפישוט לשוני מידע המנוסח בלשון משפטית כגון חוקים, או בשפה מקצועית כמו דוחות מדעיים.
יש לבקש מנותן השירות כתיבה או הקלטה וכן פישוט לשוני של המידע הניתן בעל פה.
נותן השירות צריך לספק את ההקלטה תוך זמן סביר, אך לא יותר משלושה שבועות לאחר הגשת הבקשה.
מידע כתוב בדפוס נגיש ובפישוט לשוני
אם נותן השירות מספק מידע מודפס, לדוגמא עלון או הסכם ומתעורר קושי לקרא אותו, ניתן לבקש ולקבל אותו בדפוס נגיש. כלומר: באותיות גדולות וברורות, בגוון הנוגד את גוון הרקע וללא קישוטים. אם מתעורר קושי להבין את המידע ניתן לקבל אותו בפישוט לשוני.
נותן השירות אינו חייב לספק בפישוט לשוני מידע המנוסח בלשון משפטית כגון חוקים או בשפה מקצועית כמו דוחות מדעיים.
קבלת מידע כתוב מוקלט בקובץ
כאשר עולה קושי לקרא או להבין מסמך, ניתן לקבל אותו מוקלט ולשמוע אותו באמצעות מחשב או נגן.
נותן השירות צריך לספק את ההקלטה תוך זמן סביר אך לא יותר משלושה שבועות לאחר מועד הגשת הבקשה.
קבלת מידע בקובץ המתאים לתוכנת הקראה או המרה לברייל
אם עולה קושי לקרא מסמך, אפשר לקבל קובץ דיגיטלי של המסמך שניתן להקראה באמצעות תוכנת הקראה או באמצעות המרה לכתב ברייל.
נותן השירות צריך לספק קובץ כזה תוך זמן סביר אך לא יותר משלושה שבועות לאחר מועד הגשת הבקשה.
הקראת מסמך על ידי נותן השירות
אם יש צורך לקרא מסמך על מנת לקבל שירות, ניתן לבקש מנותן השירות להקריא אותו במקום. אם המסמך ארוך יותר משלושה עמודים ונותן השירות אינו יכול לקרא אותו במקום, עליו לקבוע לכך זמן תוך שבוע.
קבלת מידע מודפס בברייל
ניתן לבקש מידע כתוב על אודות השירות או מידע כתוב הניתן כחלק מהשירות – בכתב ברייל.
נותן השירות צריך לספק את המסמך בכתב ברייל תוך זמן סביר אך לא יותר משלושה שבועות לאחר מועד הגשת הבקשה
קבלת שירות באמצעות תקשורת תומכת חליפית
כאשר ניתן שירות לאנשים המשתמשים בתקשורת חליפית כמו לוח תקשורת, נותן השירות צריך לספק את המידע באמצעות שימוש התקשורת התומכת החליפית של מקבל השירות
תרגום השיחה לשפת הסימנים
על נותן השירות לספק מתרגם לשפת הסימנים מטעמו, אם המידע מורכב, השיחה ארוכה והנושא חשוב במיוחד. לדוג' כאשר מדובר בשירות כספי או בשירות משפטי.
אנשים טובים באמצע הדשא / מקור ראשון
מורה הנבוכים של התהליך השיקומי/ סודיות רפואית
מורה הנבוכים של התהליך השיקומי והפעם על סודיות רפואית
תחום בריאות הנפש מוגדר כחסוי ביותר. ואלה כללי הסודיות:
"…המידע אודות הטיפול הנפשי לא יהיה חשוף ולא יועבר לגורמי חוץ שאינם מורשים ללא הסכמת המטופל"…
1) מטפלים בתחום בריאות הנפש: רואים מידע מלא על האבחנה והתהליך הטיפולי.
2) רופא/ת המשפחה: יראו סיכום קצר של האבחנות, התרופות והטיפול של האדם.
3) צוות רפואי שלא שייך לבריאות הנפש: יראו מידע על טיפול תרופתי ולא את האבחנה. אם רופא המשפחה חושב שהמידע על סיכום התהליך הטיפולי, הכרחי למען טובת הטיפול באדם (לדוג' על מנת לקבל חוות דעת מרופא יועץ או מומחה בתחומו), בשיקול דעתו ובידיעתכם, יוכל להעביר מידע זה (במידה וסיבת העברת המידע אינה מוצדקת עימדו על מחיקתה מהפניה או חוות דעת רפואית או כל מסמך רפואי אחר).
4) הצוות המינהלי (המזכירות ונותנות השירות הטלפוני): לא רואים מידע כלל.! (רק יכולים לראות שטופס 17 הוא בתחום בריאות הנפש).
זכרו! זכותכם לשאול, לברר ולעמוד על זכות זו ובמידה ולא נשמרה – לעמוד על זכותכם לתקנה.
טיפול בבעלי חיים – או נלה החתולה
טיפול בבעלי חיים – היא שיטת טיפול שנועדה לטיפול בנוער, מבוגרים וקשישים, לסובלים מעיכובים התפתחותיים, הפרעות רגשיות והתנהגותיות, לקויות למידה ותקשורת, בעיות קשב וריכוז, היפראקטיביות, ועוד….
הטיפול יכול להיעשות ע"י מטפל או ע"י המטופל עצמו ביחד עם בעל החיים שבחר לאמץ אליו, כאשר הגורם המרכזי בקשר עם בעלי חיים הוא האהבה הבלתי מותנית שבעלי החיים מעניקים תוך קבלה ללא שיפוט או ביקורת כפי שיש בקר אנושי. לרוב הטיפול נערך בחוות המציעות אפשרויות טיפוליות שונות עם בעלי חיים שונים. טיפול מומלץ המשיג תוצאות אצל ילדים, בני נוער ואפילו מבוגרים.
אז אימצתי חתולה.
חתולה קטנה ומדהימה. בת כ 4.5 חודשים, עדיין גורה, מתנהגת כמו תינוקת, בוכה בלילות, לומדת גבולות, מבקשת פינוק, דורשת משחק משותף, מסתובבת בבית ומשחקת עם צעצועים, מצחיקה משתוללת ומעוררת חיים ואהבה הדדית. פתאום אני לא באה לבית ריק. אני באה לייצור הכי מדהים שאפשר. שקופצת לקראתי, שמתגלגלת על הרצפה ומחפשת את האהבה שהייתה חסרה לה בשעות שבהן היא נשארה לבד.
כוחם של בעלי החיים לקדם ולסייע לנו במצבים שונים הוא מורכב ובעל יכולות כמעט בלתי מוגבלות. בעבודה עם בעלי חיים ישנם הרבה דברים לא מתוכננים, מכיוון שהם מגיבים להתנהגות שלנו . המטופל יכול להיות במהלך הטיפול רק צופה בהתנהגויות בעלי החיים ועדיין לא לוקח חלק פעיל בטיפול, או שהוא יכול להיות פעיל – להאכיל את בעל החיים, ללטף אותו ולהרגיש את פרוותו, לטייל עמו, לקבל ולתת אהבה שמתרכזת כולה בינו לבין בעל החיים.
נלה מלמדת אותי דברים שקשים לי. היא מראה לי קשת של רגשות שכבר חשבתי שלא ארגיש.
היא צריכה גבולות, ואני לומדת לתת לה אותן. יש מקומות שהיא לא יכולה להיכנס אליהם כמו למטבח, לשירותים, לאמבטיה. והיא לומדת לכבד אותן. אני מעריכה אותה על זה. היא מלמדת אותי להיות אסרטיבית ולקבל החלטות.
נלה מפיגה לי את הבדידות שהייתה לי, ללא משפחה, ללא היכולת לפתח קשרים חברתיים דברים שאני יודעת שבעתיד בזכותה אלמד לעשות. היא מקבלת אותי ללא תנאי, מרגישה אותי כשאני עצובה ובאה אלי לנחם ולהתנחם. אני מלטפת אותה מדברת אליה, ומרגישה טוב יותר ורגועה יותר ברגעים שאני איתה.
כשהיא רוצה לשמח אותי היא מתחילה לגרגר מהנאה, קופצת מתגלגלת ומבקשת פינוק. אני נהנית לשבת איתה על הרצפה, לשחק איתה ולהרגיש את האהבה שיוצאת ממני אליה וממנה אלי, שלא תלויה בשום דבר. רק בי ובה.
אני מרגישה שכל מה שאני נותנת לה, אוכל, שתיה תנאי מחיה, אהבה ופינוק חוזרים אלי בחזרה באופן מיידי. הנתינה והקבלה הן תחושות זרות לי. אך נלה מעמתת אותי מרגע הכניסה אל ביתי עם היכולת המתפתחת להבנה של צרכיה ופיתוח רגשות באופן עקבי.
אנחנו עדיין לומדות להכיר אחת את השנייה.
ברור לי, כי לאורך זמן, ככל שאני יעניק לה, והיא לי, אני אלמד עוד על יחסים, על אהבה, על חוויות שונות מצחיקות מהנות ומעצימות. אני אלמד ממנה והיא ממני.
בכל אופן אני ממליצה – אמצו חיה.
אני מצרפת כאן כתובת דף פייסבוק של פישפשוק חיות מחמד.
https://www.facebook.com/groups/Pishpeshuk.Pets/
כל בעלי החיים שנמסרים לאימוץ דרך דף זה, לא תלויים בכל עלות. הנתינה היא למען הנתינה.
אז, אמצו מה שטוב לכם. חתול, כלב, ארנב, או תוכי.
התחושות המתלוות לכך אנין משתוות לאף חוויה אחרת…
הפרעה דו קוטבית – כל מה שצריך לדעת חלק ב'
האם המתמודדים הסובלים מהפרעה דו קוטבית באמת יכולים לנהל חיים תקינים בצל ההפרעה? ואם כן, כיצד? כל זאת ועוד בכתבה השניה בסדרה על הפרעה דו קוטבית.
קשה מאוד לדמיין זאת, בייחוד אם אתם המתמודדים. אך אפיזודות של מאניה ודפרסיה בדרך-כלל חוזרות על עצמן לאורך החיים, כפי שכבר הדגשנו בכתבה הקודמת. בין אפיזודות, החולים בהפרעה דו- קוטבית משוחררים מתסמינים, אולם חלק קטן עדיין סובלים משרידים של תופעות שונות. אחוז קטן מהחולים חווה תסמינים מתמידים למרות הטיפול. בדומה להרבה מאוד הפרעות נפשיות הקשורות במצב הרוח, גם אנשים עם הפרעה דו-קוטבית יכולים לנהל חיים בריאים ומועילים כאשר הם מטופלים כראוי. ללא טיפול ראוי, ההפרעה עשויה להחמיר: עם הזמן המתמודדים עשויים לחוות אפיזודות חריפות יותר ובתדירות גבוהה יותר של מאניה ושל דפרסיה מאשר אלו שהופיעו בפרוץ ההפרעה, אולם למרבה המזל ברוב המקרים, טיפול נאות אכן מפחית משמעותית את חומרת האפיזודות ומסייע למתמודדים לשמור על איכות חיים טובה יחסית.
מהן דרכי הטיפול בהפרעה דו קוטבית?
רוב החולים בהפרעה דו-קוטבית (אף הקשים ביותר) יכולים להגיע ליציבות של מצבי-הרוח והתסמינים הקשורים במחלה בעזרת טיפול נכון. כיוון שהפרעה דו-קוטבית היא מחלה שחוזרת על עצמה לאורך החיים, מומלץ תמיד לשלב טיפול תרופתי ופסיכולוגי/שיקומי לניהול המחלה לאורך זמן. ברוב המקרים, הטיפול הינו אפקטיבי יותר כשהוא מתבצע לאורך זמן ללא הפסקות באמצע.
גם אם אין הפסקות בטיפול והוא מתנהל היטב, אף מתמודד אינו חסין משינויים במצב הרוח, עליהם יש להודיע מיד לרופא המטפל. הרופא יכול למנוע התפתחות של אפיזודה מלאה דרך התערבות טיפולית מהירה. שת"פ צמוד עם רופא מקצועי, תוך יידוע מתמיד של מהות הטיפול והאופציות השונות יכולים לשפר מאוד את יעילות הטיפול. בנוסף, רישום יומי של התסמינים הקשורים למצבי-הרוח, הטיפולים, דפוסי השינה והאירועים החשובים יכול לסייע למתמודדים ולבני משפחותיהם להתמודד טוב יותר עם המחלה, וכן לסייע לרופא להבין את מהלכה ביתר יעילות.
טיפול תרופתי ותופעות הלוואי
תרופות להפרעה דו-קוטבית נרשמות אך ורק על ידי פסיכיאטרים מקצועיים. בעוד שרופאים אחרים רשאים גם הם לתת מרשמים לחלק מן התרופות הללו, מומלץ למי שסובל מהפרעה דו-קוטבית להתייעץ עם פסיכיאטר מקצועי לקבלת טיפול המותאם למהלך ההפרעה.
הטיפול התרופתי המקובל ביותר הן תרופות המייצבות את מצב הרוח, שנועדו למנוע התקפים והתפרצויות מבעוד מועד. חולים בהפרעה דו-קוטבית מטופלים בעיקר עם מייצבים לתקופות טיפול ארוכות של שנים, כשתרופות אחרות נוספות ניתנות כשיש צורך, באופן ספציפי ולתקופות קצרות, על-מנת לטפל באפיזודות של מאניה או של דפרסיה המתפרצות למרות הטיפול במייצבים. ומה לגבי תופעות הלוואי? מומלץ תמיד להיוועץ בפסיכיאטר או רוקח לגבי תופעות לוואי אפשריות לפני שמתחילים בנטילת תרופה חדשה להפרעה דו-קוטבית. תופעות לוואי נפוצות כתוצאה מנטילת מייצבים עשויות להיות: השמנה, בחילות, מעידות, איבוד שיער, קשיי-עיכול, או יובש בריריות. יש לוודא שהרופא מודע לכל תופעות הלוואי המופיעות במהלך הטיפול, ואין להפסיק או לשנות את הטיפול לפני ייעוץ מקצועי.
טיפולים פסיכולוגיים – שיקומיים לתמיכה
בנוסף לטיפול התרופתי, טיפולים פסיכולוגיים ( כולל סוגים שונים של פסיכותרפיה), יעילים מאוד בהענקת תמיכה והדרכה לחולים בהפרעה דו-קוטבית ובני משפחותיהם. מחקרים מראים שהתערבות באמצעות שיחות יכולה להביא ליציבות במצבי-הרוח, הפחתה באשפוזים, ותפקוד טוב יותר בתחומים אחרים. פסיכולוג מורשה, עובד סוציאלי, או יועץ בדרך כלל מספקים את סל הטיפולים הפסיכולוגיים והשיקומיים, ולעיתים עובדים יחד עם פסיכיאטר על מנת לעקוב אחר ההתקדמות של החולה.
להלן מספר טיפולים נפוצים:
- טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מסייע למתמודדים ללמוד כיצד לשנות דפוסי-חשיבה או התנהגויות שליליות הקשורים למחלה.
- הדרכה פסיכולוגית/שיקומית מסייעת למתמודדים בעלי הפרעה דו-קוטבית ובני משפחותיהם ללמוד על המחלה וצורת הטיפול בה, וכיצד לזהות את הסימנים להידרדרות. טיפול המשלב את בני המשפחה, עושה שימוש בשיטות שונות על-מנת להפחית את רמת הלחץ בתוך המשפחה אשר יכולות להחריף את התסמינים של החולה.
- טיפול בין-אישי וחברתי מסייע למתמודדים לשפר יחסים בין-אישיים ולבצע כסדר את המטלות היומיות שלהם. זאת מתוך ההנחה שביצוע מטלות יומיות באופן מסודר יכול להגן מפני אפיזודות של מאניה.
- תיאום בין הטיפול התרופתי והפסיכולוגי הוא עקרון חשוב. מומלץ לתאם בין תוכנית הטיפול התרופתית והתערבות פסיכולוגית על מנת להשיג את התוצאה האפקטיבית ביותר.
אני חושש שאני / קרוב משפחתי/ חברי סובל מן ההפרעה. מה ניתן לעשות?
חשוב מאוד לדעת שחולים בהפרעה דו-קוטבית עשויים להזדקק לעזרה מבחוץ כדי להתחיל בטיפול. לעיתים קרובות הם אינם מבינים שהם מוגבלים או שהם נוטים להאשים גורמים אחרים במחלתם. בנוסף, הם נזקקים תכופות לעידוד מהמשפחה וחברים על-מנת לאתר את הטיפול המתאים ולהתמיד בו. כאן רופאי המשפחה יכולים להכנס לתמונה ולהיות אנשי המפתח בהפניה לטיפול מקצועי. יש לקחת בחשבון שלעיתים יהיה צורך לאשפז חולה אשר נמצא במהלכה של אפיזודה חמורה, וכן יכולים להיות מקרים בהם החולה יאושפז בניגוד לרצונו. לאורך כל התהליך, יש צורך בעידוד ובתמיכה מתמשכים- הן כשהחולה מתחיל בטיפול, והן לאחר מכן, שכן תהליך מציאת הטיפול היעיל ביותר עלול לקחת זמן. כאשר הדבר נדרש, הצטרפות לקבוצת תמיכה מתאימה עשויה להוות יתרון עצום, כיוון שהיא מלווה הן את החולה והן את בני משפחתו וחבריו.
למרות שאפיזודות של מאניה ודפרסיה הולכות וחוזרות באופן טבעי, חשוב מאוד להבין שהפרעה דו-קוטבית היא מחלה ארוכת-טווח שנכון להיום אין לה מרפא. זו הסיבה שאף בתקופות טובות יותר בצל המחלה, יש להתמיד בטיפול מקצועי שיכול לסייע בריסון המחלה והפחתת הסיכון להחמרת האפיזודות.
הפרעה דו קוטבית- כל מה שצריך לדעת חלק א'
כיצד נדע האם אחד מיקירנו סובל מהפרעה דו קוטבית? באיזה גיל היא מתפרצת וכיצד ניתן לחיות איתה בטווח הארוך? לב לנפש מציגה את הכתבה הראשונה בסדרה על הפרעה דו קוטבית.
מה היא ההפרעה הדו קוטבית?
הפרעה דו-קוטבית, הידועה גם בשם מאניה-דפרסיה, היא מחלה נפשית הגורמת לתנודות חריגות במצבי הרוח, במרץ וביכולת התפקוד. בשונה משינויים במצבי הרוח שכולנו סובלים מהם מדי פעם בפעם, התסמינים של ההפרעה הדו-קוטבית הם חריפים פי כמה וכמה. השינויים התכופים במצבי הרוח עשויים להביא לידי פגיעה במערכות יחסים, לביצועים לקויים בעבודה או בלימודים, ואפילו לגרום להתאבדות חלילה. עם זאת, יש גם בשורות טובות: ההפרעה הדו קוטבית היא ברת טיפול והסובלים מהמחלה יכולים לנהל חיים איכותיים, מלאים ופוריים.
ההפרעה הדו קוטבית עשויה לפרוץ בין הגילאים 12-60. חלק מהמתמודדים חווים את התסמינים הראשונים במהלך הילדות ואחרים מפתחים אותם בשלב מאוחר יותר בחייהם. לעיתים ההפרעה לא מתפרצת עד גיל מבוגר, והמתמודדים סובלים מסימני המחלה במשך שנים עד שהם מאובחנים ומטופלים כראוי. בדומה לסכרת או מחלות-לב, גם ההפרעה הדו-קוטבית היא מחלה ארוכת טווח ויש צורך להתמודד אתה לאורך כל החיים.
הסימפטומים הנפוצים
כאמור, ההפרעה דו-קוטבית גורמת לתנודות חריפות במצבי-הרוח, ממצב מרומם-שמח ועליז במיוחד למצב עצוב בקיצוניות עד תחושת חוסר-תקווה ודיכאון. שינויים חריפים באנרגיה ובהתנהגות מתרחשים יד-ביד עם השינויים במצב -הרוח. תקופות מצבי-הרוח הטובים או הפחות טובים מכונות אפיזודות של מניה או דפרסיה.
סימנים למאניה יכללו בדרך כלל:
- מרץ מוגבר, פעלתנות וחוסר-מנוחה
- מצב-רוח טוב בהגזמה, אופוריה
- רגזנות יתר ואי-שקט
- מחשבות מתרוצצות ודיבור מאוד מהיר, קפיצה מרעיון אחד למשנהו
- חוסר ריכוז
- צורך במעט מאוד שינה
- אמונה לא מציאותית בכוחות או יכולות של החולה עצמו
- שיפוט לקוי
- בולמוס לבזבוז
- התנהגות פרובוקטיבית, מתפרצת או תוקפנית
- הכחשה שמשהו לא בסדר
סימנים לדפרסיה יכללו לרוב:
- מצב-רוח מתמשך של עצבות, חרדה או ריקנות
- תחושות של חוסר תקווה או פסימיות
- תחושות אשמה, חוסר חשיבות או חוסר אונים
- אבדן התעניינות או הנאה בפעילויות שהסבו בעבר הנאה
- ירידה באנרגיה, תחושת עייפות או תחושה של האטה מוטורית
- קושי להתרכז, לזכור או לקבל החלטות
- חוסר מנוחה או עצבנות
- שינה מרובה או חוסר שינה
- שינוי בתיאבון ו/או שינוי בלתי רצוני במשקל
- כאב כרוני או תסמין גופני אחר שלא נגרם כתוצאה ממחלה פיזית או מפציעה
- מחשבות על מוות או התאבדות או ביצוע ניסיונות התאבדות
כיצד ניתן לאבחן כל אחד מן המצבים השונים?
כדי להבין לעומק את דרגות ההפרעה, ניתן לבחון את מצבי-הרוח על רצף: בקצה אחד מצוי הדיכאון (הדיפרסיה החריפה), מעליו נבחין בדיכאון מתון – אז נזהה מצב-רוח ירוד, כשהוא קצר-טווח, אך נקרא בשם "דיסטימיה" כשמדובר במצב כרוני. מעליהם נמצא את מצב הרוח הרגיל או המאוזן, מעליו את ההיפומאניה (מאניה מתונה עד בינונית), ולבסוף את המאניה החמורה. בהפרעה דו קוטבית התנודות הן בין שני המצבים הקיצוניים של דיכאון ומאניה או היפומניה. בתקופות שבין האפיזודות יתכנו כל שאר מצבי הרוח. תקופות אלה עשויות להימשך גם שנים.
אצל חלק מהאנשים, תסמינים למאניה ולדיכאון יכולים להופיע יחד, במה שנקרא מצב דו-קוטבי מעורב. תסמינים למצב מעורב יכללו לרוב חרדה, שינה בעייתית, שינויים בתיאבון, פסיכוזה, ומחשבות אובדניות. החולה יכול לחוות מצב-רוח מאוד ירוד וחסר-תקווה, ובאותה עת להרגיש נמרץ מאוד.
כיצד חשים המתמודדים?
התחושות של המתמודדים עם ההפרעה הדו קוטבית קשות לתיאור, אך הפירוט המדויק שבחרנו להציג בשורות הבאות עשוי לסייע לכם לזהות את ההפרעה מבעוד מועד:
מתמודד הסובל מדיכאון מספר: "אני מטיל ספק גדול ביכולתי לבצע משימות כראוי. נראה כי מוחי נעשה איטי והגיע למצב של חוסר יעילות טוטאלי, ומעל הכל- אני מוטרד מאוד מחוסר העניין והאכפתיות שלי לגבי כל דבר. חברים אומרים 'זה זמני, זה יעבור, אתה תתגבר על זה', אך כמובן שאין להם מושג איך אני מרגיש, למרות שהם בטוחים שיש להם. אם אני לא יכול להרגיש, לחשוב או שיהיה לי אכפת ממשהו, אז מה אני אמור לעשות"?
מתמודדת הסובלת מהיפומאניה משתפת: "בהתחלה כשאני בהיי, זה אדיר. רעיונות מהירים, כמו לעקוב אחרי כוכבים נופלים – כל פעם מופיע אחד זוהר יותר ממשנהו. כל העכבות נעלמות, ואפילו אנשים ודברים לא מעניינים פתאום הופכים למעניינים מאוד. החושניות רבה. המוח מוצף ברגשות מדהימים של שלווה, כוח ואופוריה. ההרגשה היא שאני יכולה לעשות הכל, אבל ממש הכל ללא יוצא מן הכלל".
מתמודד הסובל ממאניה מעביר את תחושותיו האישיות: הרעיונות המהירים והחדים נעשים לפתע מהירים ורבים מדי. בלבול עצום מחליף את הצלילות. אתה מפסיק לעקוב, והזכרון שלך דוהה ולבסוף נמחק. הומור מדבק מפסיק להצחיק אותך משום מה, וברגע אחד אתה מרגיש ב'דאון' אמיתי: אתה עצבני, כועס, לא ניתן לשליטה ובעיקר כלוא.
בכתבה הבאה נבחן את דרכי הטיפול הנפוצות בהפרעה, ונבין כיצד שירותי השיקום הייחודיים של "לב לנפש" יכולים לסייע לסובלים מן ההפרעה.
ההצגה הגדולה הזו – זה אח שלי
זה אח שלי, ומאז שחלה, לכל אחד במשפחה היה תפקיד בהצגה הגדולה- אסור לדבר בקול כי הוא עלול להתפרץ לפתע, אסור לנגוע באף, כי הוא עשוי לפרש את זה בצורה מעוותת ובעצם… כנראה שהכי טוב לשתוק, כיוון שכל מילה ותנועה תתפרש אוטומטית כרצון לפגוע או להעליב. זה הוא סיפורו האישי של מ', אח לסובל מסכיזופרניה.
חיים שכאלה. כמי שחי לצד אח הסובל מסכיזופרניה מזה מספר שנים, אני מכיר לאורך ולרוחב את כאב ההתמודדות, ומודע לרגעי האושר הקטנים שבכל התקדמות ושיפור. שנים של אשפוזים לתקופות ארוכות וקצרות, והפוגות קצרות ביניהם, טלטלו את חייהם של בני המשפחה שלנו. החיים שלנו כבר לא מה שהיו פעם, כיוון שמאז האשפוז הראשון כל העולם הפך למן תאטרון וכולם שיחקו באופן מאולץ את התפקיד הנדרש. אבא ואמא, האחים והאחיות, הדודים והדודות, כולם שיחקו את המשחק. לכולם היה תפקיד בהצגה שלא נגמרת.
אחי אובחן כסובל מסכיזופרניה וממגוון תופעות נוספות בעלות שמות לא מוכרים. השמות המשונים לא אמרו לנו כלום, אך התופעות וההתנהגות של אחי, במיוחד כשהיה בבית, הכבידו מאוד על החיים בלשון המעטה. כל נגיעה באוזן או באף נשקלה עשרות פעמים, כיוון שאולי הוא יגיב לה בצעקות והערות מעליבות, ואם רצינו לשתות מים, נזהרנו שלא יראה אותנו, פן יאשים שניסינו להרעיל אותו חלילה וחס. זה נשמע אבסורדי, אבל כל פרט בהתנהגות שלנו, נשקל בכובד ראש עשרות פעמים. ללא כל הגזמה.
לפעמים חשבתי שהדבר הטוב ביותר הוא פשוט לשתוק, כי ממילא כל מילה ותנועה מתפרשת כרצון לפגוע או להעליב, ואז מתחיל הריטואל של צעקות, ויכוחים וההמשך ידוע. השיחות עם אחי התנהלו בשקט על דא ועל הא, רק לא לגעת חלילה בבעיות האמיתיות שבחיים. ואם כבר רצינו לשוחח אתו, כי המורה שלחה פתק או שלשמחתנו קיבלנו מאה במבחן, הכל היה בשקט, ברמז או בדרך במדרגות הגנבנו כמה מילים. כל ההתנהלות מול אחי היתה מתישה, ודימיתי אותה להליכה על תבנית ביצים שיש להזהר מאוד מאוד שלא לשבור.
כל רצוני היה להפסיק לשחק בהצגה המתישה
החודשים המתישים עברו איכשהו, והגיעו ימי החופש. כה מוזרות היו החופשות שלנו. כשאחי אושפז בבית החולים הייתה מעין אווירת 'התפרקות' בבית, כולם שוחחו בקול ואפילו צחקו והתבדחו, והדודים והדודות באו לביקורים תכופים ואנו הילדים נותרנו תמהים. מה קרה? לאן נעלם אחינו האהוב? והתפללנו שכך יימשך והוא יאושפז הרבה זמן, ואחר כך מיד התחילו הגעגועים והרצון להשיב אותו הביתה.
אני חושב שפחדנו מאוד ממה שעשו לו שם, באשפוז. ידענו שהוא סובל סבל בל יתואר, נותנים לו מכות חשמל ותרופות חזקות וחולים אחרים מתעללים בו. הרופאים גם בפעם ההיא אמרו שאולי ננסה שוב ואולי הפעם ירגיש יותר טוב גם בבית. כך הגלגל ההרסני חזר על עצמו פעם אחר פעם- הוא שב הביתה, התחיל בטוב ולאט לאט התדרדר וכולנו חזרנו לשחק בהצגה. הדודים חזרו למשחקם ואבא לתפקיד הקבוע שלו. ממש כולם. עד לסיבוב הבא.
בשלב מסוים פשוט נמאס לי. לא הסכמתי להמשיך לשחק שוב ושוב בהצגה המתישה שלא התאימה לי כלל. הייתי כבן שמונה בסך הכל ורציתי להתנהג כמו שאר בני גילי- לדבר איך שבא לי ולא ברמזים ובשקט, להביא חברים מתי שהתחשק ולהכין שיעורים עם ההורים ולא לבד כי אין מי שיעזור, ואפילו… לבכות מדי פעם ולצעוק כי זה טבעי ונורמלי.
וכשהמורה שאלה מי יכול להביא עוגה למסיבת כיתה, שיהיה מותר ולגיטימי להרים את היד ולומר "גם אני יכול להביא עוגה", ולא לבקש מאיזו דודה רחוקה או מסבתא שהיא תאפה את העוגה כי התנדבתי בכיתה ולא נעים לבוא בלי.
בשלב הזה החלטתי לעשות מעשה. לקחתי את העניינים לידיים, ובאשפוז הבא אני עצמי הלכתי עם אחי, משכתי בכנף מעילו של הרופא וביקשתי, ממש התחננתי שזו תהיה הפעם האחרונה. אז, לראשונה שמעתי בחיי את המשפט המבהיל: "חמודי, תקשיב טוב, אי אפשר לרפא כי אין תרופה. זה המצב ותצטרכו להשלים עם זה ולהתמודד!"
"איך?!" שאלתי בכעס "איך מתמודדים בגיהינום הזה? לא יכול להיות שאין תרופה. איך יתכן שכך נגזר עלינו לחיות"?
והתשובה שלו הכאיבה לי אף יותר: "גם אנחנו הרופאים, טרם רכשנו את הידע המספק על המחלה ועל דרכי ההתמודדות איתה". ואנו חזרנו הביתה שבורים ורצוצים, לא מהמחלה של אחי, אלא מחוסר האונים, מהאין מוצא שנגזר עלי, עלינו.
האם יתכן שאין למחלה הזו תרופה? אולי מישהו יודע על תרופה מתאימה?
להרים ידיים היה הכי קל. כולם המשיכו לשחק את המשחק, ובשלב מסוים פשוט הרימו ידיים. הדודים נעלמו כלא היו ואם באו לבקר זה היה רק לעתים רחוקות. אבא שקע בכאבו ובעבודתו, האחים הקטנים נתלו עלי כמגן ומושיע אחרון, ואני רק ילד קטן כבן תשע.
ומה יעשה ילד בן תשע שרוצה להציל את העולם בכלל ואת משפחתו בפרט ואין לו מושג מהיכן להתחיל?
למדתי את שמות כל הכדורים ומתי יש ליטול אותם, מתי התור הבא לזריקה, מתי תגיע הביקורת, ואיך מאבחנים הידרדרות במצב, למי מטלפנים ומה מסבירים. התאמצתי מאוד כדי שזמן ההפוגה יהיה ארוך יותר, ואזכה גם אני לבית נורמלי ולילדות נורמלית עם משפחה נורמלית כדי שאוכל להביא חברים וסתם לשחק בשלווה ובנחת- בלי להסתיר סוד.
בחלוף השנים, תקופות ההפוגה התארכו, וכולנו זכינו לשקט ארוך יותר, אבל המתח והמאבק התמידי, כילו לחלוטין את כוחותינו.
היום אני יודע שלא חייבים לסבול
השנים עוברות וחולפות, ועם המון קשיים והמון לבטים כשבלאו הכי אין פתרון מעשי, החלטתי לנסוע ללמוד בפנימייה, יחד עם מחשבה מחזקת בליבי: אם יתאפשר לי אעשה הכול כדי שהסבב הזה של אשפוזים חוזרים ונשנים יפסק סוף כל סוף.
המשכתי ללמוד בפנימייה בירושלים, סידור מצוין בשבילי, אך לא פתרון לנפשות שבבית, ובוודאי לא עבור אחיי הקטנים. אני בירושלים ושאר האחים בבני ברק ובמקומות נוספים, ובינתיים המצב בבית שגרתי למדי – אשפוזים ושוב חופשות וחוזר חלילה. ככל שעברו השנים, כך ההכרה המכאיבה שאין תרופה אמיתית למצב הקשה של אחי – התחזקה. כמובן, יש כדורים לכאב ראש ולהורדת חום, יש פרוטזות שמשלימות את החסר או כיסא גלגלים שמקל על החיים ומאפשר לאנשים לחזור לתפקוד. רק עבור מחלות הנפש למרבה הצער, אין תרופה. אין השתלה, והכאב הגדול ביותר הוא שאין הכנה מינימלית עבור בני המשפחה להתמודדות נכונה והמשך בשגרת החיים. בשורה התחתונה נשארנו עם אותה בעיה כואבת, עד היום.
היום, היום אני כבר יודע כי יש אופציות אחרות. לא משמעותיות במיוחד, לא איזו תרופה חדשנית או טיפול אלטרנטיבי שהיה פותר את הבעיה, אך עם ההתערבות המתאימה של אנשי מקצוע מתחומים טיפוליים ושיקומיים היה לבטח קל יותר. שגרת החיים רדופת הפקודות ,, מכות החשמל המבעיתות, כל אלו חרטו רשמים עמוקים בנפשי. לימים, כששר הבריאות הגיע לבקר בבתי החולים הפסיכיאטריים, הוא מצא כי התנאים השתפרו, אך למרבה הצער לא באופן משמעותי. אכן, חלפו יותר משלושים שנה. העולם עבר מהפכות ושינויים דרמטיים בתחום הרפואה, אך תחום רפואת הנפש כמעט שלא השתנה.
גם כשסיימתי את חוק לימודי ונולדו ילדיי, הבעיה נשארה אותה הבעיה בדיוק. בן המשפחה החולה נכנס ויוצא מבתי החולים, ובין יציאה לכניסה הבאה הופך את חיינו לקשים ומרים. בייחוד זכור לי הזעזוע הראשון של בתי הגדולה (אז רק כבת ארבע !) כשהייתה עדה להתפרצות הראשונה של אחי, ולאשפוז הכפוי שנבע בעקבותיו. חודשים היא הזכירה את שמו ברטט, כיוון שכה פחדה שמא יבוא לבקר אצלנו שוב.
ברור מאליו שבזרם החיים היו שמחות ועצב, חתונות אליהם לא הוזמן או שנלוו אליו כעשרה שומרים על כל צעד ושעל שלא יקלקל את האירוע. אחי היה מן חי-מת שכזה, בפועל נמצא איתנו, אך לא שותף לדבר המתרחש במשפחה.
אז בחרנו להרים ידיים כי לא היו לנו כלים, אך היום אנו יודעים שהכלים קיימים במלואם. ניתן להגיע ללב הנפש של כל חולה וחולה, וגם לאחר המשבר הגדול של תקופת האשפוז ניתן להתחיל תהליך בריא של שיקום. שיקום שיחזיר ליקירנו את הברק לעיניים, וישיב לו את החיים שאבדו לו.
לעצב שלך יש שם… או כל מה שרציתם לדעת על דכאון אחרי לידה
גיטי כבר לא שואלת שאלות , היא סתם יושבת בקצה המיטה ובוכה, היא ממש מרגישה איך הלב שלה עומד להתפוצץ – כולם כל כך שמחים ואילו היא …
הנה מוישי בעלה עסוק כולו בחדווה של מצווה, בארגון הברית של הרך הנולד, החדר שלה נראה כמו חנות פרחים, אמא לא מפסיקה להתקשר ולשמוח אתה, וכך גם הגיסות החביבות. וגיטי?
גיטי מעולם לא הרגישה יותר עצובה, או יותר לבד לצורך העניין… כאילו מחיצה שקופה למחצה מוצבת בינה לבין כל העולם. כאילו היא יכולה לראות אותם והם לא יכולים לראות אותה. את הכאב שלה, את הפחדים, את הסבל.
רק לפני חמישה ימים גיטי ילדה בשעה טובה ומוצלחת בן, אחרי שתי בנות מקסימות ומתוקות. וכל מה שגיטי יכולה לחשוב עליו זה הרצון להעלם. היא זוכרת איך אצל שפרהלה הבכורה שלה, היא לא יכולה לעצור את עצמה מכמעט לרקוד ברחובות, האושר הציף אותה, הזכות שהיא הרגישה להחזיק את התינוקת החדשה בידיים .הרועדות שלה הייתה מעל ומעבר לכל דמיון
ואילו עכשיו היא בקושי מסוגלת להסתכל על הבן המתוק שנועד לה, שרק פוער אליה מפעם לפעם, עיניים מתוקות ותמימות, כאילו שואל אותה ללא מילים ,
אמא מה עשיתי? למה את לא אוהבת אותי?
אני כן אוהבת אותך – גיטי רוצה לצעוק לו !
אבל אני גם עוד דברים..
אין לי כוח להחזיק אותך ,אין לי כוח לטפל בך, אני רק רוצה לשון.. אין לי כוח לחיים האלה בכלל.. מי מדבר על כוח לאהוב?
במקום כל זה היא לוחשת לו בשקט בשקט כשאף אחד לא שומע "מסכן שלי , יש לך אמא דפוקה…"
גיטי – כמו עוד 10% מנשים יולדות, סובלת מדיכאון לאחר לידה.
דיכאון לאחר לידה , מתחיל בדרך כלל, בתחושת דכדוך המכונה – "baby blues” מצב זה מתאפיין בשינויים חדים במצב הרוח, רגישות ופגיעות עם נטייה לבכי, תחושות של עצב, מועקה, חרדה, דאגנות יתר, ולעיתים תחושת בדידות קשה. הקושי והציפייה שהכל יהיה מושלם ונהדר גוררים תחושות של אשמה ובושה. אימהות שואלות את עצמן- אולי אני לא בסדר? אולי אני לא אימא מספיק טובה? למרות שמדובר באירוע משמח, לידת תינוק הנה משבר הגורם לשינוי חד בכל תחומי החיים. על האם ובעלה לגייס מנגנוני הסתגלות והתמודדות כדי ליצור שווי משקל חדש. 50% עד 80% מהיולדות סובלות מדכדוך לאחר לידה .
לרוב התסמינים יתחילו ביום הרביעי לערך לאחר הלידה, ויחלשו ביום העשירי – לרוב ללא טיפול של אנשי מקצוע. בניגוד למה שקורה בדיכאון שלאחר לידה, במצבים אלה אין פגיעה משמעותית בתפקוד. כ-20% מהסובלות מדכדוך לאחר לידה יפתחו דיכאון לאחר לידה.
על פי מדריך האבחנות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאים ( ה-DSMׂׂ( צריכים להופיע לפחות חמישה מהסימפטומים הבאים, למשך שבועיים, על מנת לקבוע אבחנה של דיכאון אחרי לידה:
מצב רוח ירוד, במשך רוב שעות היום, כמעט כל יום. איבוד יכולת ההנאה והעניין ברוב התחומים, כמעט כל יום.
- ירידה ניכרת, לא מתוכננת, במשקל ובתאבון.
- קושי ניכר להירדם או לישון.
- ירידה ניכרת בפעלתנות, או עלייה בה.
- מחשבות על התאבדות.
- עייפות וחוסר אנרגיה.
- הרגשה קשה של חוסר ערך עצמי, או אשמה.
- חוסר יכולת לחשוב, להתרכז להחליט החלטות, כמעט כל יום.
אם את מזהה את עצמך או אחד מקרובייך באחד או יותר מהתסמינים הנ"ל , כדאי לפנות בהקדם האפשרי לעזרה פסיכיאטרית, טיפול נכון המתרחש בשלבים הראשונים, יכול לעצור את ההתדרדרות, ולהחיש חזרה לתפקוד מלא.
נ.ב המידע שלעיל לא מהווה תחליף להתייעצות עם פסיכיאטר.