שלום לכולם, קוראים לי לביא, אני בן 34 ויש לי סיפור לספר לכם

 

הסיפור שלי מתחיל במלחמת לבנון השנייה, שנת 2006. לחמתי בגדוד של הצנחנים. אלה היו ימים קשים מאוד. טנק שפעל ליד הכוח שלנו "חטף" שני טילי נ"ט ונשרף במשך שעות. שוק. בהמשך ראינו במו עינינו מסוק שהופל, טיל פיספס במטרים ספורים את הכוח שלנו, שוק אחרי שוק. כשהשתחררתי כבר לא הייתי אני. התחלתי לדמיין דברים. אשפזתי את עצמי במוסד לבריאות הנפש, שם קיבלתי אבחנות של סכיזופרניה ופוסט טראומה. מאז היו לי כמה וכמה אשפוזים. חלקם קשים, בידודים וקשירות, חלקם קשים פחות. לפני כמה שנים באשפוז קשה שעברתי הייתה נקודת אור קטנה: ספר על טיפוס הרים. החלטתי, זה יהיה אני שם למעלה.

נכנסתי למסגרת קהילה תומכת, היו לי עליות וירידות, אבל את החלום לא שכחתי. הוא היה שם כל הזמן. בכל אופן, הייתי צריך להתחיל מאיפשהו. ניסיתי את מזלי באתר אינטרנט של אחד מבתי ספר לטיפוס. התעניינתי אצל מנהל המקום אם אנשים בעלי מוגבלויות נפשיות יכולים להשתתף באירוע כזה מחייב. להפתעתי קיבלתי תשובה כבר באותו היום. מנהל המקום התגלה כבוגר סיירת מטכ"ל בשם טל, שהסביר לי שהרעיון אפשרי. הוא אפילו התנדב להעביר את כל הלימוד וללוות בטיפוס עצמו ללא תשלום. בגלל העלויות הגבוהות של הטיסות, ציוד ולינה,  הציע לי להיחשף באמצעי התקשורת עם הסיפור האישי שלי כדי לגייס מימון. עשו עליי כתבה במאקו, שהפגישה אותי עם כמה אנשים טובים שעזרו לי עם גיוס הכסף. גם משה שלו, מנכ"ל החברה, עזר לי במימון ותרם חלק נכבד. חלק מהחברים של טל גם השתתפו אחרי ששמעו על הפרויקט המיוחד שלנו. ההורים שלי עזרו לי לא מעט, גם בכסף וגם בתמיכה.

בהמשך התחלתי להתאמן לקראת המסע. בהתחלה באמנויות לחימה, בהמשך אימוני "קרוס פיט" 5 פעמים בשבוע. הורדתי את כמות הסיגריות שעישנתי, ירדתי במשקל, הרגשתי טוב. דיווחתי לטל כל שבוע מה מצבי, מה עשיתי, איזה סידורים הספקתי לעשות. העובדת הסוציאלית שלי עזרה לי עם כל הסידורים ואני יכול לגמרי לחלוק איתה את הקרדיט על המסע, בלעדיה הטיול לא היה יוצא לפועל. הוחלט גם, לבקשתו של מדריך הטיפוס, שאצא עם מלווה. הפסיכיאטר המטפל שלי, ד"ר יאן, איתו יש לי קשר מיוחד, הסכים ללוות אותי ולנסוע איתי לאוסטריה.

בסופו של דבר ואחרי הרבה הכנות התאריך המיוחל הגיע. אני וד"ר יאן עלינו למטוס והמראנו למינכן. ישנו שם במלון, קצת מתקשים להתמצא ובעיקר לא מאמינים שהגענו לשם, שזה באמת הולך לקרות. ממינכן לקחנו רכבת לאוסטריה, שם פגשנו את טל המדריך. הוא נסע איתנו להר אותו יצאנו לכבוש. במשך שלושת הימים הבאים טיפסנו ביחד, בהתחלה לכיוון של הפסגה וביום האחרון ירדנו חזרה. היה מדהים, כל כך הרבה עוצמה ונוף משגע.

ביחד עם ההנאה היה קשה. מאוד קשה. האוויר דליל, המאמץ אדיר. עשינו הפסקות מרובות אבל בסוף נעצרנו כ-150 מטר מהפסגה בגלל תנאי מזג אויר לא טובים. אני אישית רואה זאת כהצלחה גדולה ואני חושב שגם ד"ר יאן וטל. היה מדהים וכיף לשתף!

מאז המסע אני ממשיך להתקדם. למרות שלא פשוט לחזור מהעוצמות האלה ליום- יום, הצלחתי די מיד לחזור לעבודה ולשגרה שלי. החלטתי שאני משנה כיוון ומתחיל לעבוד בעבודה אחרת.  התחלתי לעבוד כצרכן נותן שירות ולהיות מדריך בדיור מוגן. אני מאמין שהניסיון האישי שלי, הרגישות שלי לאחרים והשיעור שלמדתי על הגשמת חלומות- יעשו אותי אדם יותר שלם ואיש שיקום מקצועי.  

אין ספק שלבית מאיר יש חלק בדרך שלי, אל הפסגה של התהליך שאני עוד בעיצומו. אני רוצה להגיד מזל  טוב ולהזכיר: לפעמים חלומות מתגשמים!!!

 

תגובה