shutterstock_526833070
דיכאון – חייבים לדבר על זה

על זה שדיכאון היא מחלה לכל דבר אני חושבת שכבר אין ויכוח, מה שלא ברור לי, הוא למה ההתייחסות אל המחלה הזו שנויה במחלוקת ונמצאת על שני קצוות של קבלה חברתית. או כמחלת נפש "מקוטלגת" או כסלנג יומיומי שמשאיר רושם שכולם מסביבנו בדיכאון.

יש לי תחושה שהשימוש במילה "דיכאון" הפך בזמן האחרון לזמין מידי, זול אולי, מכליל והופך את הבנת הכאב שבמחלה לנורמה יום יומית.

עכשיו,

הכל מתחיל בהבנה.

ואנחנו לא ממש מבינים מהי מחלת נפש.

בשפה מקצועית, נהוג להגדיר "הפרעות" שונות על פי מדריך DSM Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders וחשוב להבין כי מחלות נפש רבות קורות דווקא משינויים כימיים במוח וישנו טיפול תרופתי שיטפל בשינויים אלה.

סתם דיכאון? או מחלה כרונית?

כן. יש הבדל בין להיות מדוכדך, או עצוב, לבין להיות מדוכא.

אבל כשאתה מדוכדך ועצוב אתה עדיין "בריא" ומקובל חברתית – כאילו שברת יד או רגל, וכשאתה "מדוכא" אתה מבודד ומוקצה ו"חולה נפש" סטיגמתי. זו גם אחת הסיבות, לצערי מבין רבות, שיש רבים הסובלים מהחלה שלא פונים לאנשי מקצוע ולא אובחנו במחלה, וסובלים סבל נוראי לבדם.

זה מבלבל. כי באופן כללי אם נשאל "מהו דיכאון" הוא באמת יתקשר מידית עם עצב, עם שכול, עם אובדן. זה נכון. דיכאון הוא גם זה. אבל הוא הרבה יותר מזה.

שני קצוות התפיסה שלנו הן אלה שמביאות אותי לזעוק את זעקתם של החולים במחלה הלא פשוטה הזו.
shutterstock_345819584

תנו לי לספר לכם קצת על דיכאון

לפעמים נראה לי שכל כך קשה לדבר על זה – עד שאף אחד לא מדבר על זה. אבל חייבים. אנחנו כל כך לא מודעים לחומרה של המחלה הזו כשאנחנו משתמשים במילה "דיכאון" במושג כל כך מופשט ובתשובה לשאלה לשלומינו אנחנו:  "אני בדיכאון רצח"…, אני על הפנים…", "אני בדאון…", או אתה ב"דיכי…"? עד שרק בעבור המחשת גודל הטרגדיה שהיא נושאת עמה כדאי שתדעו שבכל 30 שניות, משהו, איפשהו בעולם, מתאבד או מנסה להתאבד, בגלל דיכאון. וזה קורה כל יום!

החולה והסביבה הקרובה

חשוב שנבין שוב, שלא תמיד אדם שסובל מדיכאון מבין מה קורה לו, או מאיפה מגיעות התחושות שמלוות אותו. זה קורה פתאום והולך ומתעצם. לפעמים קיים טריגר חיצוני שמהווה גורם דחק המוביל להידרדרות ולפעמים דווקא לא. ואלה בדיוק המקרים שבהם החולה לעיתים קרובות מרגיש אשם. מה שמנציח גלגל חוזר של יחס בלתי מבין ושופט מהסביבה.

המשפחה והחברה הקרובה לרוב, לא קוראת נכון את המצב ומייחסת למצבו של החולה וההתדרדרות תכונות של התנשאות, עצלנות, חוסר מוטיבציה אפילו ואלה מגבירים את תחושת חוסר האונים וחוסר התקווה ושלו ואפילו מעצימים אותן.

אחד המקרים הבולטים שבהם נראה הגלגל המונצח הזה באופן ברור הוא אצל הסובלים  "מדיכאון מלנכולי" או מרה שחורה כפי שנהוג לקרוא לו. ב"דיכאון מלנכולי" אחת הסיבות המרכזיות לחוסר ההבנה הזה היא העובדה שאין לו טריגר חיצוני. הדיכאון כשהוא תוקף, לא מגיע כשרע או כשעצוב או כשמשהו לא הולך טוב, אלא מופיע "משום מקום", דווקא כשהדברים בחיי החולה התנהלו כשורה – והכל היה ממש טוב.
shutterstock_323390504

עכשיו, בואו נדבר קצת על התסמינים

נפרק אותם שנבין שזו לא חוויה "להחליט להיות בדיכאון" בדיוק כמו שלא מחליטים לחלות בשפעת או ליפול ולשבור רגל או יד.

קחו את זה רגע בריכוז של תסמינים, ריכוז של סבל (סביר שלא מניתי את כולם, וגם לציין שלא כל החולים סובלים מאותם התסמינים ובאותה עוצמה – נדבר על זה ) ותבינו שהחולה סובל מרוב התסמינים הללו בדרך כלל כמעט כל יום.

לא. זה לא רק עצב

בואו נצא רגע ממקום העצב, ונבין את חוסר תקווה, הריקנות, איבוד עניין או רצון או יכולת ליהנות ממרבית הפעילויות והחוויות היומיומיות מהם נהנית בעבר (מתמשך), תחושת עייפות, תשישות וחוסר אנרגיה במשך רוב היום. ירידה נכרת במשקל (לא מכוונת) או עלייה במשקל או שינויים משמעותיים בתיאבון (מתמשך). הפרעות שינה, חוסר שינה או עודף שינה כמעט בכל יום. חוסר שקט פנימי או האטה מוטורית (מתמשך). תחושות חוסר ערך עצמי או אשמה קיצונית. הרגשת כישלון. תסכול. ירידה ביכולת לחשוב ולהתרכז. עלולים להופיע גם כאבים גופניים שונים – לא מוסברים פיזית – לרוב כאבי ראש, כאבי בטן, כאבי גב וכאבים בחזה. והגרוע מכל – מחשבות חוזרות על מוות או התאבדות (בין אם קיים תכנון שכזה או לא).

לא. זו לא רק אבחנה אחת

ישנם סוגים שונים של אבחנות לדיכאון (כמו: מצב רוח מדוכא, הפרעה רגשית עונתית, דיסתימיה, הפרעת דיכאון קשה. מלנכוליה, דיכאון מג'ורי, דיכאון לא טיפוסי,  דיכאון לאחר לידה בנוסף לכך, קיימים סוגי דיכאון נוספים, שמאפיינים גיל, אירוע חיים או תקופה מסוימת כמו דיכאון אצל ילדים, דיכאון בגיל ההתבגרות, דיכאון חורף, דיכאון קדם וסתי ועוד).

אני לא אכנס כאן להסבר על כל אחד מאבחנות אלה, כי חשוב לי יותר שתבינו את מהות המחלה. את הסימפטומים שעולים ממנה ואולי גם תעזרו למשהו בסביבה שלכם שסובל – להגיע לקבל טיפול. לתת לו תמיכה בימים הקשים שלו. ולא לתייג אותו כ"חולה נפש" אלא כמתמודד. כנלחם. אולי תצליחו לעורר בו במקום את דחף ההרס והאובדן – את דחף החיים.
shutterstock_129049811

אז למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים?

הפרעות שינה:

הפרעות שינה יכולות להתבטא בלהתעורר בארבע בבוקר כשאתה ערני לגמרי אבל מלא במחשבות מטרידות, הכל חשוך בחוץ. בעיקרון עוד אמצע הלילה אבל מרגע שהתעוררת אתה לא מצליח להירדם שוב. עכשיו זה לא קורה יום אחד בחודש, או בשבוע. זה קורה יותר. ולא משנה מתי הלכת לישון אתמול או כמה שעות ישנת. עכשיו תתארו לעצמכם את התשישות שהגוף מגיע אליו בסופו של דבר. והמוח הטרוד.

עם זאת, חשוב לציין כי דפוסי השינה של חולי דיכאון משתנים. הם עשויים לבלות שעות ארוכות במיטה (בעיקר משום שלא מתחשק לעשות שום דבר אחר). הם יכולים לסבול  "מאינסומניה", כלומר לא להצליח להירדם או להתעורר פעמים רבות במהלך הלילה. או המצב האחר "היפרסומניה" כלומר הם ישנים שעות ארוכות ובכל זאת מרגישים עייפים כל הזמן.

אובדן עניין – חוסר הנאה

תחשבו שכל מה שעורר בכם עניין אתמול – לא מעניין אתכם היום. עכשיו לא ממקום של גילוי עניין בתחומים חדשים או שינויים הגיוניים ורצוניים בסגנון החיים. אלא ממקום של אדישות מוחלטת. אתם לא אוהבים את הטעם של הגלידה, או את תוכנית הטלוויזיה, או כל פעילות חברתית שהייתם חלק ממנה. את החברים או בני המשפחה שרק אתמול היו הכי קרובים אליכם – אתם דוחים.

האדם הסובל מדיכאון מספר לכם שלא מתחשק לו לעשות כלום, ששום דבר לא נראה לו מהנה או שווה את המאמץ. האנשים בסביבתו ידווחו שהוא נמנע מפעילויות, לא עושה כמעט שום דבר, אפאטי לסביבה ולא משתף פעולה גם בניסיונות להביא אותו לצאת גם בשביל פעילויות שבעבר אהב ונהנה מהן מאוד.

שינויי תיאבון ומשקל

בדיכאון חלה פגיעה בתיאבון, כך שהחולים חשים חוסר תיאבון מתמשך, או לחלופין- אוכלים ללא הפסקה. השינויים בדפוסי האכילה עשויים לגרום לעלייה משמעותית במשקל, או לירידה משמעותית, ללא כוונה לעשות דיאטה.

נכון. זה קורה גם לכם. בכל מיני תקופות. אבל זו תופעה חולפת. כאן מדובר על דחף בלתי נשלט. גם אם נשים מול החולה את המאכל שהוא אוהב ביותר, הוא אולי יגע. ייקח ביס. אבל בזה זה נגמר. או להפך – הוא יאכל הכל – כל מה שהוא רואה. פעם מתוק פעם מלוח. והעליה במשקל תגרום למעגל של הנצחת תחושת חוסר הערך העצמי.

האטה פסיכומוטורית

כל הפעילויות נעשות יותר לאט, בלאות ובעייפות. פעמים רבות המטופל ידווח שהוא מרגיש שאין לו כוח ושהוא עושה הכל לאט. כדי לקבל את הסימפטום באופן רשמי, צריך לקבל דיווח גם מהסביבה על כך שבאמת היעילות המוטורית ירדה וזאת מאחר ואדם הסובל מדיכאון עשוי לדווח על ירידה בתפקוד כחוויה סובייקטיבית הנובעת מפגיעה בדימוי עצמי, גם אם אין ירידה אמתית.

ירידה ביכולת להתרכז, לחשוב ולקבל החלטות רציונאליות. החולה עשוי לדווח על מוסחות רבה יותר, על כך שאינו מצליח להתחיל ולסיים משימות הדורשות חשיבה. כך גם סביבתו עשויה לדווח על ירידה ביעילות הקוגניטיבית ועל מוסחות. נראה שאחת הסיבות לירידה ביכולות הקוגניטיביות היא עיסוק מחשבתי רב במחשבות הדיכאוניות, השליליות, והביקורת העצמית הגוברת. שאדם עסוק במחשבות מכאיבות כאלה, קשה לו להתפנות למחשבות רציונאליות אחרות.

תחושות שליליות

האדם מדווח ביחס לעצמו על תחושות שליליות קשות, קבועות, שאי אפשר לראות מבעדן שום אפשרות אחרת, גם אם אין לכך שום הצדקה במציאות. דיכאוניים מדווחים על תחושה של חוסר ערך, שהם לא שווים כלום. פעמים רבות התחושות מלוות בתחושת אשמה קשה, לפעמים אפילו ברמה דלוזיונאלית (כלומר, מנותקת מבוחן מציאות תקין).
shutterstock_108907097

מחשבות חוזרות על מוות: .

המחשבות עשויות להיות כלליות, שיקולים של "מה אני שווה בעולם", "מי ירגיש בחסרוני", ודומות להן. עשויות להיות מחשבות יותר ספציפיות הנקראות מחשבות אובדניות. מחשבות אובדניות נעות מ"השתעשעות" ברעיון של המוות, אך המסוכנת ביותר היא זו המכונה "כוונה עם תוכנית" החולה כותב מכתב התאבדות, מראה סימני פרידה שונים מהסביבה, ומתכנן בצורה ספציפית את ההתאבדות. מצב קיצוני זה עלול להוביל לביצוע התוכנית עצמה.

במצב זה – ייתכן והחולה יצליח. ואז איבדנו אדם יקר שלא צפינו את המהלך שלו – כי לא היינו מודעים מספיק. אך יתכן גם מצב שהוא לא יצליח לבצע את תכניתו. וינצל. יתכן ויקבל טיפול ראוי ותמיכה סביבתית ולא יחזור על המעשה.

התרחיש החמור מכל, הינו המצב שבו החולה מנסה לבצע את תוכניתו – נכשל בה – ומגיע לטיפול כאשר אין לו תמיכה – ודווקא ממקום שנראית הטבה מסוימת במצבו – הוא ינסה שוב. ואולי אף יצליח.

בנימה אישית

לסיכום הדברים אני פונה אל כולנו באופן אישי. חשוב שנבין : דיכאון היא מחלה שאפשר למות ממנה! אבל אם נגביר את המודעות של הסביבה – נראה מעבר לסטיגמות – נפסיק לפחד לאמר את האמת כשהיא קשה ומשפיעה על התפקוד שלנו  – אם ניתן כתף אחד לשני – אני מאמינה שנצליח להציל יותר ויותר אנשים בסביבה שלנו שרק זועקים לעזרה. כי דיכאון יכול לתפוס כל אחד מאתנו – לא מוכן.