בכל פעם שאני נעמדת מול חומה אני נעצרת ושוכחת מה אני עושהכל הריצות הלוך ושוב הציפיה לעוד רגע קטן של אושר המילחמות שמתרחשות בין כותלי ההיגיון והרגש
לעמוד מול ההרגלים ולא לתת להם להחזיק ולהישתרש בעוד מקומות בתוכי
כאילו שהעומץ מפנה את מקומו לסוג של שלווה ורוגע שאומרים לילהניח את הכלים ולהפסיק את העבודה
הקשה ואת המאמצים שלא מניבים תוצאה או הצלחות
בשביל מה להמשיך לפרק את החומה שלא רואים איפה התחילה ומה יהיה סופה
כשהוויתור נימצא בהישג יד והוא נוח ומתאים כלכך
אז אני מניחה לעצמי לשבת בכיסא הנוח המוכר עד שאני נירדמת ושוכחת מה אני עושה פה ביכלל.
זה יכול לקחת כמה ימים או שבועות. ואז הכיסא יתחיל לחרוק והגב יכאב או שמישהו חסר סבלנות
ינדנד וינסה להוציא אותי מהשקט, השיכחה הנעימה תהפוך למציקה והשקט המבורך יהיה שיעמום מעיק
ואתם רגעים קטנים של אוש שבאו במעמצים ייראו גדולים וההצלחות שהיו לא ניראות ייראו כחשובות
אז אני ניזכרת מה אני עושה פה מול החומה.
הלוואי שיהיו לך הרבה רגעים טובים בחיים ולא תשכחי אותם לעולם ושתדעי תמיד מה את עושה בכול הרגעים הנעימים האלה…………משה
מול החומה אני שוכחת להיות ורק מתפרקת
כי היא נראית לי גדולה יותר ממני, מאיימת.
ואני נראית לי כל כך קטנה…
אבל כמו שכתבת, עוד יבוא השלב שבו איאסף שוב, ידיים רגליים ראש והכל, לעמוד מול החומה. כי אין ברירה.
ואז
ברגע של חסד
כשכבר לא נותר שום מפלט (מלבד לא להיות בכלל)
אז הראיה לפעמים מתבהרת ואני נזכרת- זו החומה שקטנה, לא אני. אינני קטנה.