אני מ', בן 75, אכתוב כמה מילים על חיי. נולדתי בארגנטינה, עליתי לארץ כבר נשוי בשנת 1966. בישראל נולדו לי בן ושתי בנות. כאן למדתי ואני חשמלאי הנדסה ואלקטרוניקה, מהנדס חשמל. ב-1968, התחלתי לעבוד די בהצלחה, וב-1980 פרצה המחלה הנפשית די חזק. מייד אשפזו אותי במחלקה הסגורה. הייתה לי טראומה חזקה, אשתי לא הבינה את המחלה ובמקום תמיכה, נסעה מייד לארגנטינה למשך שנתיים. בודד בבית חולים, ללא משפחה. לבסוף השתחררתי. כשחזרה אשתי, התגרשנו.
לבד, בלי משפחה, בלי מסגרת, בלי חוגים, במשך כ-30 שנה היו לי כחמש אשפוזי יום בסורוקה. שם למדתי: אריגה, ציור, עבודה בגבס ולפתח יצירה.
ב-2007 היה לי אשפוז יום אחרון. עשו לי סל שיקום והתחלתי לקבל עובדת סוציאלית ומדריכה. התחלתי ללכת ל"אנוש".בזמן האחרון לימדתי אריגה בדיור המוגן וגם מסכות פורים יחד עם המדריכה וגם עוזר בחוגים שונים. מאז שקבלתי עובדת סוציאלית ומדריכה, כבר לא היה צורך באשפוזי יום ואני מרגיש טוב. יש לי כמה תחביבים: ציור, קריאה, כתיבה, אריגה, יצירה. היום טוב לי בדיור המוגן . הבית מלא מהציורים והעבודות שלי.
כל שבוע יש לי פגישה עם העובדת הסוציאלית ועם המדריכה וזה עושה לי טוב ושומר על שווי משקל נפשי. עם המדריכה אנו מבשלים ביחד, יוצאים לכל מיני תערוכות ביחד וגם בתי קפה. היום אני לא לבד. יש לי תמיכה. יש עם מי לדבר. דבר שהיה חסר לי במשך שנים וגם מפעם לפעם אני הולך ל"אנוש" ומשתתף בחוגים השונים שיש בדיור מוגן "ענבלים". כאן יש לי הרבה ידידים וידידות והיום אני מאוד מאושר.
תודתי לכול הנשים והאנשים שאפשרו פירסום
למאמר הזה………….משה
כלל
המטופל הוא הדבר הכי חשוב שיש
יותר ממנהלת
ויותר אפילו מנשיא
משה
משה היקר!! קראתי את סיפורך האישי. אני יודעת שעברת דרך לא קלה. אבל! אני גאה בעשייה האין סופית שלך.. יישר כח
משה כל כך מרגש לקרוא את הדרך שעבר, אבל יותר מרגש לחשוב על הדרך שאתה עוד עתיד לחוות. בהצלחה בהמשך
תודה רחל על איחולי הצלחה!
תודה אילונה על מה שכתבת לי
המילים שלהן ריגשו אותי מאוד
שוב, תודה להן על המילים מלאות חום ורגש!!
משה