ההדרכה האישית מדי שבוע בהחלט תרמה לי מבחינות רבות, ונתנה לי תחושה שיש מישהו שמלווה ומכוון אותי, מעורב ופנוי עבורי כדי לשמוע את החששות וההתלבטויות שלי לגבי הטיפול, במיוחד בצעדים הראשונים שלי כמטפלת. הרגשתי שהיה לי מקום ומרחב להעלות את התחושות השונות שהטיפול עורר בי ולבחון אותם באופן שמאפשר הן עבודה והתקדמות בטיפול והן למידה והתפתחות אישית בתור מטפלת. נופר הייתה מחויבת בתהליך ההדרכה והשתדלה מאוד להיות מעורבת וזמינה ולתת לי הדרכה גם כשהייתה בחופשת לידה, דבר ששמר על רצף בהדרכה ותרם לתחושה שאני לא לבד בדרך ושישנה כתובת לחששות ותהיות.
הרגשתי שנופר הראתה הרבה התעניינות ופתיחות לגבי הגישה האקזיסטנציאליסטית, דבר שבא לידי ביטוי כבר מהפנייה הראשונית שלי להוסטל לבדיקת האפשרות לעשות את ההכשרה המעשית, וגם במהלך השנה כשעודדה אותי להשתמש בכלים שרכשתי בלימודים תוך כדי שתרמה לי מהניסיון האישי שלה בטיפול בעופר{שם בדוי}, והידע שלה בטיפול באופן כללי.
בנוסף להדרכה האישית לקחתי גם הדרכה קבוצתית במסגרת סמינר הקיבוצים והדרכה מקוונת כחלק מהלימודים באינטרנט, שלא תמיד עלו בקנה אחד עם ההדרכה בהוסטל. לפעמים היה לי קשה למצוא את הדרך המתאימה לי ביותר מתוך שלל הכיוונים וההצעות שקיבלתי בהדרכות השונות, ולרוב ניסיתי שילוב של דברים שונים שהתחברתי אליהם בהזדמנויות שנראו לי מתאימות, בדרך לגבש את סגנון הטיפול והזהות הטיפולית שלי.
ההדרכה בהוסטל לא תמיד תאמה את התחושות שלי לגבי הטיפול ואת העקרונות של הטיפול האקזיסטנציאליסטי (למשל הגדרת מטרות הטיפול- משהו שהגישה האקזיסטנציאליסטית לא מעודדת), אבל נתנה לי הזדמנות לנסות לשלב גישות אחרות לטיפול ועם הזמן היה לי קל יותר לזהות איזה כיוון טיפולי מתאים לי יותר ומרגיש לי נכון, והתחלתי לבטוח יותר בתחושות הפנימיות והאינטואיציות שלי.
עם הזמן נופר עזרה לי לזהות ולהכיר את החולשות שלי, אבל תהליך הלמידה היה הדרגתי, ומתמשך, ולקח לדברים זמן לשקוע. נתקלתי בקושי ליישם ולעבוד עם מה שזיהיתי ולפעמים הרגשתי שהיא קצת מאיצה בי, דבר שמצד אחד היה מלחיץ ולא תמיד נעים, ומצד שני דחף ועודד אותי להתקדמות ולמידה.
הרגשתי שבזכות ההדרכה וההכוונה התחלתי לקחת חלק יותר פעיל ונוכח בטיפול, ולהעז לשקף גם את הדברים הקשים בצורה ישירה. עם הזמן גם השתנו הציפיות שלי מהטיפול ומעצמי בתור מטפלת, למדתי לגבי הגבולות של הטיפול, איפה מסתיימת האחריות שלי ואיפה מתחילה האחריות של המטופל, ואיך להשתמש במידע הזה לקידום הטיפול.
אני מרגישה שהאתגר הגדול שלי במהלך השנה, שהצלחתי לזהות אותו ולהתמודד אתו בעיקר בזכות ההדרכה, היה לזהות את התהליך שקורה בכאן ועכשיו, לבחון את התחושות שלי בחדר, לעבוד איתם בזמן אמת ולהביא אותם למטופל באופן מעובד יותר. כמו כן, ההדרכה עזרה לי לזהות את התגובות האוטומטיות והחולשות שלי, ללמוד להפריד בינם לבין התכנים של המטופל, ולהיות מסוגלת לשים אותם בצד על מנת להיות יותר נוכחת בחדר הטיפולים ופנויה לנסות להבין מאיפה נובעת ההתנהגות של המטופל , מה אפשר ללמוד ממנה ואיך אפשר לעבוד אתה.
אני מעריכה את העובדה שניתנה לי ההזדמנות לעשות את החלק המעשי של הלימודים בהוסטל, ולקבל הדרכה אישית ואינטנסיבית ללא תשלום, ומרגישה שלמדתי הרבה מאוד ושאני לוקחת איתי הרבה מאוד ידע חדש לגבי טיפול באופן כללי ולגבי עצמי כמטפלת ובן אדם. אני מסיימת את הטיפול ברגשות מעורבים, מצד אחד שמחה על מה שתרם לי ועל כל מה שלמדתי, ומצד שני קצת עצובה לסיים את הטיפול ולהיפרד מעופר{שם בדוי} לאחר תקופה ארוכה, ואמפטית לחששות שלו לקראת התחלה חדשה וטיפול חדש. אני מקווה שימשיך להתקדם ולהיפתח גם בטיפול הבא, ללא ספק יהיה לי חשוב להמשיך ולהתעדכן לגבי מצבו גם בעתיד.
מאת סטודנטית לפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית.